עמירם מרקוס, יו''ר ועדת הביקורת של ההתאגדות הישראלית לברידג'  אינו עוד שחקן ברידג' ודמות בולטת בענף, אלא אדם שסוחב עמו סיפור חיים יוצא דופן ומעורר השראה.

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, משחזר עמירם בכתבה מיוחדת את רגעי הדרמה לפני 45 שנים בהם איבד כמה מחבריו לטנק במסגרת מלחמת יום הכיפורים, את ימי השבי הקשים בסוריה ועד לחזרה המרגשת ארצה וכמובן על הקשר האישי שלו לברידג' שבזכותו הוא כבר לא מרגיש בודד כמו אז בשבי הסורי.

זהו איננו סיפור של גבורה אבל זהו סיפור של תקומה מתוך תעצומות נפש, ככתוב בתהילים מזמור קי"ג: מקימי מעפר דל; מאשפת, ירים אביון''.

היה זה בשלהי מלחמת יום-הכיפורים, בזמן קרבות ההתשה המרים בחזית הסורית, שנותרה יוקדת ומדממת עוד שבועות רבים אחרי חתימת הסכם הפרדת הכוחות מול מצרים. יחידת סיירת מטכ"ל כבשה בליל חורפי סוער את פסגת החרמון, המתנשאת 800 מטרים מעל לרכבל העליון של "החרמון הישראלי", נמצאת 18 ק"מ צפונית-מזרחית ממנו, ומשקיפה על דמשק ממרחק 35 ק"מ בלבד.

מספר עמירם: "אנו, פלוגה מצומצמת של 9 טנקים, נקראנו לשמור על נכס אסטרטגי זה בשלוש נקודות לאורך הפסגה הקפואה והמפותלת, מחולקים לשלוש מחלקות של 3 טנקים האחת. אני, טוראי צעיר וחסר ניסיון, בן ,19 המשרת כאיש-צוות טנקים לאחר 4 חודשי שרות בלבד (וכמוני יתר אנשי הצוות), צוותי לטנק שעליו פיקד מפקד-טנק וותיק, כשלצדנו הטנק של מפקד הפלוגה וטנק נוסף. מכיוון שטנק אינו כלי-מלחמה הררי, נוכחותנו שם היתה יותר לצורכי הרתעה ולא ממש התגוננות.

בליל קר ואפל במיוחד, הגיחה במפתיע יחידת קומנדו סורית שמנתה כ-40 לוחמים והחל קרב יריות מפקד הפלוגה נתן הוראה למפקדי הטנקים האחרים לסגת מעמדות השמירה הליליות ונס ראשון על ציוותו, בקוותו ככל הנראה שהטנקים האחרים בעקבותיו. הטנק האחר אכן התניע ונס אחריו, כשרקטת אר.פי.ג'י מזנבת בו ופוצעת קשה את מפקדו (רוני נלוס הי"ד, שעל מות הקדושים שלו נודע לי רק לאחר שובי מהשבי הסורי). לרוע המזל, הטנק שלנו לא הצליח לצאת מהמחפורת שבה היה תקוע. מפקדי, סמל-ראשון רפי בנבנישתי הי"ד, נפגע בצווארו מכדורי האויב, וביקש ממני בכוחותיו האחרונים שאחבוש אותו. אולם לא היה באפשרותי לסייע לו, מכיוון שהחיילים הסורים התקרבו, וכבר עלו על הטנק שלנו. משוכנע שגורלי לא ייטב משל מפקדי, הכנתי עצמי לפרידה מעולמנו זה כששלושה קני קלאצ'ניקוב מכוונים לעברי, כשקריאת "שמע ישראל" מפעפעת ועולה מקרבי, אולם הגורל המהתל החליט אחרת: כנראה בעקבות הוראת המטכ"ל הסורי להביא שבויים חיים לצורכי מיקוח עתידי, נגררתי שעות ארוכות במורדות החרמון עד שהגענו לנקודת האיסוף, שממנה הוסעתי למטה המודיעין הסורי.

שבועות ארוכים שהיתי לבדי בחדר שגודלו 2X2 מטרים ללא כל תנאים סניטריים מינימליים, בהעבירי את זמני (בין חקירה כואבת לחקירה כואבת יותר) במחשבות על עתידי. ישנתי על רצפה קשה וקרה מכוסה בשמיכה ששטח החורים בה היה גדול משטח הבד שלה וכל העת, דיוקנו של חאפז אל-אסד (אביו הרודן האכזרי דאז של הרודן הרשע הנוכחי) תלוי אל מול עיניי ומביט בי בלגלוג. ספוג השפלות ונאנק מכאבים, סובל ממחושי בטן תדירים בעקבות תנאי המחייה הבלתי-אנושיים בעליל - זו הייתה ללא-ספק מתכונת בדוקה לאובדן שפיות. ניסיתי בכל כוחי, נער חילוני מפתח-תקווה, להיאחז במעט שזכרתי מלימודי בר-המצווה שלי 6 שנים קודם לכן, ומתקופת האבלות על אבי ז"ל 3 שנים קודם לכן, ולהתפלל לקב"ה שיצילני מידם. זכרתי במעומעם קטע ממזמור קי"ח בתהילים האומר: ''מן-המצר, קראתי יה; ענני במרחב-יה. השם לי, לא אירא; מה יעשה לי אדם. השם לי, בעזרי; ואני, אראה בשנאי...כל גוים סבבוני...סבוני כדבורים דעכו, כאש קוצים; בשם השם, כי אמילם''. ואכן, תפילתי נענתה. שיחות הפרדת הכוחות בין ממשלות ישראל וסוריה הואצו בסיועו המבורך של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר, והובילו לשחרורי יחד עם שבויים רבים אחרים. כך נגזר, שבתאריך 6 ביוני 1974 זכיתי לחוות את הטיסה הראשונה בחיי, בהמריאי במטוס הצלב האדום מדמשק דרך שווייץ לתל-אביב, כשעמי במטוס עוד 67 פדויי שבי ממלחמת יום-הכיפורים. בשעת צהריים טובה, נחת מטוס הצלב האדום בבסיס חיל-האוויר שליד נתב"ג, ורגליי דרכו מחדש על אדמת ארצנו. התאחדתי מחדש עם חברתי מהתיכון (אותה ריבה המוכרת מ-1975 ועד היום כ"רעייתי", הרבה הודות למחשבות הפילוסופיות הארוכות בשעות מצוקה ואובדן על מהות האדם ותכליתו בחיים), עם משפחתי הקרובה ועם חבריי הטובים מאז, הסובבים אותי עד היום.

הטיסה מהשבי הסורי חזרה לישראל (מימין) ועם רעייתו לאחר הנחיתה (משמאל)

ואיך כל זה קשור לברידג'? התשובה פשוטה: "הייתי בנעוריי שחקן שח-מט חובב. אמנם לא זכיתי שם להישגים יוצאים מגדר הרגיל, אך אהבתי אתגרי מחשבה מאז ומעולם. כששבתי מהשבי, נקעה נפשי ממשחק זה, המשוחק בבדידות הדומה לתנאי השבי של אדם הניצב לבדו מול יריבו. ברידג' היווה עבורי חלופה חברתית נפלאה למשחק מחשבה מאתגר, המעמיד את השחקן מול ובתוך סביבה תוססת הכה-מנוגדת לזו של השח-מט. וכך, התחלתי ללמוד ברידג' מספר מתורגם של צ'ארלס גורן, וכל היתר – היסטוריה. אהבתי לברידג' מאז 1974 לא כהתה, אולם לימודים, משפחה וקריירה דחקו תחביב זה לאחור. רק לפני כ-20 שנים, שכנע אותי בני הבכור קובי (בן 36) אותו לי

מדתי לשחק ברידג' כשהיה בן 12 ,לחזור לברידג' תחרותי. שנינו אף נושאים מספרי חבר עוקבים בהתאגדות לברידג'. מאז אני משחק איתו כפרטנר עיקרי בליגות, באליפויות ישראל ובפסטיבלים, כולל הופעות בליגה הלאומית, בגמרי-על אחדים באליפות ישראל ובפסטיבל הברידג', וכן בליגה הלאומית לזוגות. גם עם בני הצעיר עידו (בן 28 ( אף הוא תלמיד שלי מאז היה בן ל 12 , חזרתי לשחק באופן קבוע כשותף לפני כשנה (בבית הלוחם) אחרי כ-8 שנים שבהן הוא הפסיק לשחק ברידג' תחרותי. שותפים נוספים שאיתם אני חולק את חוויית הברידג שלי הם בראש ובראשונה מורתי ויקירת לבבי לילי גולני (בעברה חברת נבחרת ישראל לנשים) , ג'ובינה סדיס (ארציות, זוגות מעורבים וסניורים), שלמה נצר (שותף קבוע בתחרויות שבועיות בכפר- סבא) , מיכל רום (תחרויות ארציות) ורבים אחרים.. 

איני שחקן מעל הממוצע, אך בארוני גביעים רבים בעקבות זכייה במקומות ראשונים בלא-מעט תחרויות ארציות. בנוסף, הנני מתנדב בהתאגדות הברידג' הישראלית, שבה אני משמש חבר ויו"ר ועדת הביקורת מזה כחמש שנים. כך או אחרת, משחק הברידג' תופס היום מקום מרכזי בחיי, הרבה הודות לאותה תקופה נוראה בדמשק".