יוסף חגואל, שחקן ברידג' ממועדון סביון – קרית אונו, מספר על גבורתו של החובש

שלמה אפשטיין ז''ל, אשר ספג בגופו את עוצמת הפגזות הירדנים במלחמת

ששת הימים והציל את חייו.

ההתאגדות הישראלית לברידג' מרכינה ראש לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה,

אשר חירפו נפשם ובמותם ציוו לנו את החיים. אנו מתכבדים להציג בפניכם את סיפורו של שחקן הברידג', יוסף חגואל, לוחם חטיבת הצנחנים, אשר הצליח לשרוד את התופת במלחמת ששת הימים. סיפורו מגלם את ערכי הרעות ואחוות הלוחמים המאפיינים את צה''ל מאז ומעולם.

יוסף, יליד תל-אביב, שגדל ברמת-גן, התגייס ב-1964 לחטיבת הצנחנים שעיני כולם היו נשואות אליה אז: "מדובר על התקופה שלאחר פעולות התגמול וצניחת המתלה במלחמת סיני, שהעלו את המוניטין של החטיבה. במסגרת השירות הסדיר יצא לי גם לא פעם לקחת חלק בפעולות חדירה שונות לירדן ולמקומות נוספים. למעשה, עד היום אני מרגיש חלק מגאוות היחידה המדהימה שמייחדת את החטיבה, וכזו שהפכה לחלק בלתי נפרד ממי שאני היום", מספר חגואל.

זמן קצר לאחר שהשתחרר משירות סדיר, פרצה מלחמת ששת הימים ויוסף נקרא למילואים. לאחר שפעולה שתוכננה לחטיבה באזור הדרום בוטלה, החטיבה נשלחה לגזרה המזרחית כדי להיאבק בכוחות הירדנים בירושלים. כבר ביום השני למלחמה נפגע יוסף מפצצת מרגמה שנפלה בסמוך לכוחות הפורצים בפאתי העיר העתיקה בירושלים וריסקה את שתי רגליו.

יוסף מספר על רגעי האימה - 

''פינו אותי לאחור, תוך כדי הפגזות. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את שלמה אפשטיין החובש שטיפל בי ובעוד פצועים. הירדנים הפציצו בכבדות את שטח הכינוס שבו שהינו וניתנה הוראה לתפוס מחסה מיידית. שלמה בדיוק טיפל בי ונותרנו לבד חשופים בשטח. הפצרתי בו שיסתלק, כדי שלא ייפגע, אבל הוא הבטיח שהכול יהיה בסדר, גרר אותי לקיר ונשכב מעליי. לא חלפו עוד כמה שניות, ופגז נפל מטר וחצי מאיתנו. אני זוכר שעפתי באוויר בעוצמה מטורפת, ובעודי עוצם את העיניים מעוצמת ההדף, הייתי בטוח ממש שהגוף שלי נקרע לשניים. אמרתי לעצמי באותן שניות שאני זוכר את עצמי שלם, וככה אני גם רוצה למות. בזמן שאני עוצם את העיניים ובעודי שטוף דם, הגיעו לפנות אותנו. אני זוכר את עצמי מבקש מהכוח המחלץ לפנות גם את שלמה החובש, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. הסתבר לימים שהוא עף כל כך רחוק, ובדיעבד נקבר כאלמוני, שכן לא היה ניתן בכלל לזהות את הגופה''.

לאחר מותו זכה שלמה אפשטיין לעיטור העוז על הקרבתו ואומץ ליבו, ואילו יוסף חרט על דגלו להנציח את שלמה בכל דרך. ''בזכות שלמה אני חי'', הוא מבהיר בנחרצות. ''למעשה, רוב הדם שהיה על הגוף שלי ברגע הנפילה, היה של שלמה ששכב עליי ובגופו מנע ממני פציעה חמורה הרבה יותר. עד היום אני סוחב רסיס בגב, חמישה סנטימטרים מהלב, שנבלם על ידו".

בניסיון בלתי מתפשר לפעול להנצחתו של שלמה, בחר חגואל לקרוא לבנו הבכור על שמו של אפשטיין. לאחר שנים בהם משפחת אפשטיין נמנעה מלהיפגש עימו, הוזמן אביו של שלמה המנוח יחד עם בני המשפחה המורחבת לקחת חלק בטקס הברית של שלמה התינוק, ולשמש כסנדק על מנת 'לסגור מעגל', באירוע שזכה לסיקור תקשורתי רחב היקף.

"רצה הגורל והבן שלי נולד יומיים לפני יום הזיכרון. הגיעו כ-40 איש מהמשפחה של שלמה, וההתרגשות הייתה בשיאה. התמונות של אביו של שלמה ז"ל מחזיק את שלמה (בני), הופיעו בשער של כל העיתונים. לא אשכח את הרגע הזה לעולם'', נזכר יוסף.

סיפורו המטלטל של חגואל זכה להפוך לאחת מהקלאסיקות הגדולות של המוסיקה הישראלית, במסגרת השיר "בלדה לחובש" שנכתב על ידי דן אלמגור. השיר זכה במקום הראשון במסגרת פסטיבל הזמר העברי ב-1969 ובביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון.

"לשמוע את השיר הזה מעורר בי צמרמורת בכל פעם מחדש, זה מחזיר אותי לרגעים האיומים של ההפגזות עלינו'' מספר חגואל.

מתוך השיר:

"ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,

מעבר לנהר, לגומא הרוחש.
הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע,
עזוב שטויות - ענה לו החובש.
תציל את עצמך - ביקש אז הפצוע.
אני נשאר איתך - ענה לו החובש."

קישור לטקסט המלא

אלוף הארץ במילואים
מאז הפציעה והאירוע הטראומטי ששינה את חייו מקצה לקצה, הבטיח לעצמו חגואל (76, נשוי למירי, אב ל-3 ילדים וסבא ל-6 נכדים) כי יעשה ככל שביכולתו על מנת לתרום בחזרה למדינה. וכך, מזה למעלה מ-55 שנה הוא מתמיד לבצע עשרות ימי מילואים בשנה, כשהוא מוכיח פעם אחר פעם את נכונות הקלישאה כי 'זה לא הגיל, אלא התרגיל'. חגואל צבר למעלה מ-3000 ימי מילואים ומשמש גם כיום כקצין הלוגיסטיקה של הגדוד. "ההתנדבות למילואים היא דרכי 'לגמול' ולו במעט עבור אלו שהצילו את חיי. התייצבות למילואים היא לא זכות עבורי, אלא בגדר חובה. כל עוד אוכל, אמשיך לשרת את המדינה עד יומי האחרון".

התחביב החדש

בד בבד, בשנים האחרונות עם יציאתו לגמלאות, מצא לעצמו חגואל תחביב חדש שהפך לחלק מרכזי מחייו – משחק הברידג' כמובן. במסגרת פעילות מועדון סביון-קרית אונו בהנהלת שירי פאור ופעילויות נוספות בקנטרי המקומי, הוא זוכה לשעות איכות אינטלקטואליות בצוותא עם הווי חברתי ומפגשים מעשירים על טהרת המשחק.

''הגעתי לברידג' די במקרה'', הוא משחזר בערגה. ''יום אחד ראיתי בקאנטרי בסביון בו אני מנוי שמתקיימת פעילות ברידג'. צפיתי בכמה חברים משחקים שסיפרו לי כי בקרוב עתיד להיפתח קורס לימוד למתחילים. נרשמתי ומאז הכל היסטוריה''.

עד כמה הברידג' תופס חלק משמעותי בחייך כיום?

''אני תמיד אומר שזכיתי להכיר את המשחק הזה. הברידג' מפתח אצלי את הזיכרון והמחשבה. בזכותו הכרתי גם אנשים חדשים. מבחינתי חשוב לחזק ולהטמיע אותו כמה שיותר בגילים הצעירים. אני רואה את החברים במועדון שמשחקים ברידג' כבר הרבה שנים. ניתן לראות בבירור עד כמה הם צלולים. בכל פעם מחדש אני מתפעל מיכולות הזיכרון הפנומנאליות שלהם".

עם איזה מסר חשוב לך שהקוראים יצאו מהכתבה?
"יוצא לי לפגוש במסגרת ההרצאות שאני מעניק את בני הנוער שלנו, שהם ללא ספק מלח הארץ. אני פוגש את החבר'ה הצעירים הללו שמתנדבים למילואים ונרתמים למען המדינה. לא נותר לי אלא להצדיע להם. זוהי זכות עבורי לספר להם את הסיפור שלי, שהוא גם הוכחה חיה לערך הרעות וכיצד הוא מיושם בשטח. עצם הזכות שניתנה לי לספר אותו ולהנציח את שלמה אפשטיין, זהו מבחינתי הערך החשוב והנעלה ביותר".