ליאון קופלמן, הלוחם האחרון מימי מרד גטו ורשה שעודנו בחיים, מציג סיפור אישי מעורר גאווה במהלכו הצליח לחמוק מהמוות שעמד לנגד עיניו לא אחת. לרגל יום השואה הבינלאומי ולקראת יום הולדתו ה- 96 שיחול בסוף החודש, הוא מספר על האופטימיות אשר הצליחה לשמור אותו שפוי במציאות רוויית הפחד של מלחמת העולם השנייה ואימת הנאצים.

וגם, כיצד הברידג' מסייע לו להעביר את ימי הקורונה המאתגרים

ההתאגדות הישראלית לברידג' גאה להציג בפניכם את סיפורו מעורר ההשראה של ליאון קופלמן, ניצול השואה והלוחם האחרון ממרד גטו ורשה שעודנו בחיים. רגע לפני שהוא חוגג בסוף החודש 96 אביבים, תפסנו את ליאון, איש פעלתן על אף גילו המופלג וחובב ברידג' מושבע, לשיחה מרתקת על החיים בפולין של שנות ה-40 בתת תנאים תוך התמודדות עם רעב, דוחק, חוסר וודאות ומחזות המוות שניצפו בכל פינה. סיפורו של לוחם בכל רמ''ח איבריו אשר בחר בחיים.

ליאון הידוע בכינויו ''לולק'' נולד ב-1924 למשפחה פולנית מבוססת. נתון זה לא סייע למשפחתו. עם עליית הנאצים לשלטון ופרוץ המלחמה בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, נכפה על המשפחה לרדת מנכסיה ולהמיר את דירת המגורים המרווחת בה התגוררו, יחד עם בית העסק שבבעלותם, לטובת דירה צנועה של חדר וחצי בין כתלי גטו ורשה. ''התנאים בגטו כבר בימיו הראשונים היו קשים מנשוא. חוסר היגיינה, צפיפות מטורפת של כחצי מיליון יהודים והכול בתנאי סניטריה נוראיים ובצפיפות שלא הכרנו'', משחזר ליאון.

''בשלב מסוים החל רעב שהלך והחמיר עם הזמן. לא אשכח את המחזות המבעיתים של ילדים צעירים שוכבים על הרצפה. אלו לא שרדו את התנאים הללו והיו נלקחים על ידי עגלות שנקראו ''פינקרט''. מדי בוקר העגלות הללו היו אוספות את הגופות הרבות שהצטברו ברחובות ומעבירות אותן לקבורה בקבר אחים''.

סיפור ההישרדות של ליאון מעורר השראה, בעיקר בשל הנסיבות השונות שהצליחו להוביל אותו בתוך התנאים הבלתי נסבלים של גטו ורשה, בהם הצליח לשמור על שפיות תוך רצון עז לחיות. תחילה עבד בבניין מעונות הסטודנטים שנשלט על ידי המשטרה הגרמנית, שם ביצע יחד עם קבוצה של כ-30 יהודים עבודות פרך. ''עבדנו באורוות הסוסים של היחידה, בפריקת קרונות פחם ובעבודות נוספות'', הוא נזכר. ''המצב שלנו עוד היה יחסית טוב, שכן עבדנו גם עם פולנים. אנחנו היינו מביאים להם חפצים מהגטו, ובתמורה מקבלים מהם מצרכי מזון שונים. זה אפשר לנו לשרוד עוד כמה חודשים, אך לא מעבר''.

באותם ימים חרוטה בזיכרונו של ליאון תמונה טראגית: ''יום אחד כשחזרתי מהעבודה, חיפשתי את אמי. שמה הפולני היה ברוניה, אך לצערי לא זכיתי לראותה אותה מאז. לימים הבנתי שהיא נלקחה לטרבלינקה ושם נשמה את נשימתה האחרונה. אבי (יצחק אריה) הצליח לעומתה לברוח מאירופה דרך אונייה בלתי לגאלית ממש עם פרוץ המלחמה. אחרי דרך לא דרך, בתנאים קשים שהובילו לכך שחלק ניכר מהשוהים על האונייה לא שרדו, ולאחר שהאונייה שלהם נתפסה על ידי הבריטים, הוא הצליח להגיע לארץ ישראל יחד עם אחותי''.

בחזרה לוורשה של אותם ימים. ליאון חבר לקבוצה אמיצה של יהודים שלא הסכימו ללכת כצאן לטבח. אלו התגבשו לארגון ההגנה היהודי של אנטק צוקרמן שנקראה Z.O.B והשתתפו במעשי נקם בנאצים בתוך הגטו. ''האקציות של הגרמנים החלו בינואר 1942'', מספר לולק. ''ברגע שהם נכנסו לתוך תחומי הגטו, הארגון שלנו החל לפעול. הצלחנו להרוג כמה גרמנים ולשמחתנו החיילים אף נסוגו לזמן קצר. בחודש אפריל אלו חזרו במתכונת צבאית עם תותחים והחלו לפנות את הגטו עד ליום השיא שהגיע ב-19 באפריל. הגרמנים החלו לעבור בית-בית, בשעה שהתחבאנו בבונקר והודיעו כי ישרפו בעזרת להביור את המבנה בו נמצאנו. נאלצו להיכנע, שכן לא רצינו להישרף בעודנו בחיים. משם נלקחנו למקום שנקרא ''אומשגפלאץ'', ממנו היו מסיעים בקרונות את היהודים להשמדה. למזלי אני נשלחתי לעבודה, בעוד יהודים רבים שם נרצחו על לא עוול בכפם. עבדתי בבתי מלאכה לתיקון קטרים של רכבת שם עבדנו קבוצה של יהודים בעבודות שחורות במשך שלושה חודשים''.

הניסים של לולק המשיכו להגיע, הפעם כאשר קבוצה של קציני גסטאפו העמידו קבוצה של כ-80 יהודים בשורה. 50 מתוכם נלקחו לטרבלינקה, בעוד היתר הועברו לעבודה כמכונאי רכב במוסך במרכז ורשה. ללולק לא היה חצי מושג בעבודה מסוג זה, אך על מנת להציל את חייו סיפר כי יש לו ניסיון וכך, פעם נוספת, הצליח להינצל.

בספטמבר 1944 המשיך מסע התלאות של לולק, הפעם כשהועבר יחד עם קבוצת יהודים לתאים בכלא ''פאביאק'', שנמצא באזור הגטו ההרוס של העיר ורשה. באותם ימים הצליחה המחתרת הפולנית שלחמה בנאצים לתקוף את הכלא ולשחרר את לולק וחבריו שמיד בחרו לחבור אליהם. ''הצטיידנו במדי הסוואה של הגרמנים והצטרפנו ללחימה'', הוא מספר. ''הקרבות המשיכו באזור העיר העתיקה של ורשה. החזקנו מעמד 8 ימים ועברנו דרך תעלות הביוב למרכז ורשה, שעדיין לא הותקפה. אחרי כחודש של מסע בריחה נתפסנו על ידי הגרמנים שהצליחו לדכא את המרד ביד קשה. אני אישית נשלחתי למקום שנקרא פרושקוף (PRUSZKOW) משם נשלחו כל חיילי המחתרת למחנות שבויים בגרמניה. הייתי בטוח שזה הסוף שלי, אבל גם אז זכיתי לנס. נאמר לי כי מנהל האולם הענקי בו רוכזו השבויים היה איש המחתרת. הוא החביא אותי במשך כמה שעות עד שהאולם התרוקן מאדם, הביא לי חבילה של תעודות זהות שאפשרו לי לבחור זהות חדשה. אותו בחור חיבר אותי גם עם רופאה שסיפרה לרופא הגרמני הראשי כי יש לה חייל מחתרת שחולה בשחפת. בצורה זו היא הוציאה אותי מהמחנה למילובנק, כ-30 קילומטרים מוורשה. טופלתי שם יחד עם לוחמי מרד נוספים בבית חולים כירורגי עד ינואר 1945, כאשר שוחררנו על ידי הצבא האדום עם שוך הקרבות''.

עם סיום המלחמה, המשיך מסע החתחתים של לולק אל ארץ ישראל. באמצעות זהותו הבדויה הצליח לגנוב גבולות מפולין, דרך צ'כוסלובקיה, אוסטריה ואיטליה, ממנה יצא באונייה בלתי לגאלית מנמל לה-ספציה. ''הסתבר לנו בהמשך שבאיטליה פורסם שהספינה שלנו היא של פשיסטים איטלקים, מה שהוביל להציב תותחים מול הספינה ואיומים להשמידה. יהודה ארזי היה ראש הארגון ומפקד הספינה. תחת הנהגתו חגגנו את פסח של אותה שנה על האונייה ואף פתחנו בשביתת רעב שנמשכה 3 ימים, בסיומה קיבלנו את הסרטיפקטים שאפשרו לנו להגיע לארץ ישראל בספינה נוספת תחת השם ''דב הוז''.

יוצא לך לחזור אחורה בזמן ולהבין את גודל הניסים שקרו לך בימים ההם?
''באותם רגעים אין ממש זמן לחשוב. הרוח האנושית היא הישרדותית ועושה את הכל על מנת להישאר בחיים. אין ספק שהיה לי מזל גדול. אני חושב שהאופטימיות והעובדה שהחלטתי לדבוק בחיים לא משנה מה, סייעה לי להתגבר על התקופה הנוראית. היה לי מזל גם שידעתי פולנית על בוריה ללא כל מבטא, עובדה שהסגירה יהודים רבים שרק בשל הגייה לא נכונה נלקחו על ידי הגרמנים להשמדה''.

משפחה לתפארת, ברידג' כדרך חיים והתמודדות בצל הקורונה
ליאון הגיע ארצה והקים משפחה לתפארת. הוא נשוי לחוה, עמה חגג זה מכבר 67 שנות נישואין. ''הכרנו במקרה כשהיא הייתה בת 13 ואני התגוררתי אצל אחותי בתל אביב, ממש זמן קצר לאחר שהגעתי באונייה מאיטליה. ההורים שלנו היו משחקים רמי במרפסת ברחוב בן יהודה. פעם אחת הצטרפתי אליהם ושם הכרנו לראשונה. מאז אנחנו בלתי נפרדים, גם היום בבית הדיור המוגן בו אנו מתגוררים בגני תקווה'', כך לדבריו. ליאון וחווה, שהם חלק מדור המייסדים של המדינה, הצמיחו שושלת מפוארת עם 3 ילדים, 9 נכדים ו-3 נינים. ''זהו הניצחון שלי על הנאצים'', מכריז ליאון בגאווה. ''כולם אקדמאים, קצינים בצה''ל. אני מתגאה בהם מאוד''.

הקשר למשחק הברידג'
ליאון ידוע גם כשחקן ברידג' מדופלם. הוא החל את דרכו בברידג' ב-1985, תחילה במועדון נווה מונוסון ובהמשך במועדון סביון תחת שירי פאור. הוא מחזיק גם בדרגת אמן זהב, ומצהיר כי ''חסרות לי נקודות בודדות לרב אמן זהב".

בחמשת השבועות האחרונים, בעיצומו של משבר הקורונה שמשגע את העולם, שוהה ליאון כאמור בדירתו שבבית הדיור המוגן בגני תקווה, יחד עם אשתו חוה. ''שומרים עלינו כאן מכל משמר אל מול הנגיף'', הוא מעיד בנימה אישית. ''את המצרכים מביאים לנו עד לפתח הדלת, כשלמעשה כל התקשורת נעשית דרך הטלפון או באמצעים אחרים. כמובן שהמפגש החברתי חסר לנו, אבל אנו נשמעים לכללים ומקווים שהתקופה הזו תחלוף כמה שיותר מהר''.

לשאלה כיצד הוא מעביר את הימים הארוכים, משיב ליאון כי לברידג' תפקיד משמעותי בחייו, על אחת כמה וכמה בימים מאתגרים אלו: ''שגרת היום-יום הרגילה שלי כוללת את משחק הברידג' שהוא לדעת רבים התרופה הטבעית לזקנה. הברידג' מחייב לפתח את המחשבה והאינטלקטואל ועבורי הוא עולם ומלואו. בדרך כלל אנחנו משחקים כאן כמה פעמים בשבוע עם יתר חברי הבית, אבל למזלי יש טכנולוגיה ואינטרנט שמאפשרים לי להמשיך לשחק עם שחקנים שונים מכל העולם בהנאה רבה''.

ב-26 באפריל תחגוג יום הולדת 96. מה נוכל לאחל לך?

''בימים האלו כולנו מבינים עד כמה הבריאות חשובה, לכן בריאות לפני הכל. אני מאחל לעצמי שאמשיך להעריך את הטוב שבחיים ושאוכל בקרוב לפגוש את בני המשפחה היקרים. מקווה שאוכל להתמיד ולשחק ברידג' עוד שנים ארוכות והכי חשוב - לשמור על אופטימיות שהיא זו שאפשרה לי להגיע לגילי המופלג''.

מזל טוב ליאון היקר, ריגשת אותנו.

 זכית כבר לאריכות ימים, אז נאחל שתמשיך כך לעוד שנים רבות בבריאות טובה.