סיפורו המצמרר והבלתי נתפס של מאיר ציקלג, ניצול השואה, אשר הצליח לשרוד את זוועות הנאצים בבודפשט של תחילת שנות ה-40 כנער צעיר ואמיץ במיוחד.

ראיון עם אדם בעל אופטימיות יוצאת דופן אשר הצליח ברבות הימים

להישבות בקסמיו של הברידג'. לזכור ולא לשכוח!

יום השואה והגבורה מהווה הזדמנות מצוינת לעשות אתנחתא משגרת היומיום על מנת לזכור את אלו אשר בזכותם אנו נמצאים כאן. ההתאגדות הישראלית לברידג' שמחה להביא בפניכם את סיפורו של מאיר ציקלג, אשר הצליח להינצל מזוועות הנאצים בעיר הולדתו בודפשט, לעלות ארצה ולהקים משפחה לתפארת (4 ילדים, 16 נכדים ו 11 נינים). סיפור ניצחונו במובן מסוים הוא סיפור הניצחון של עם ישראל כולו.

הפגישה עם מאיר בן ה-87 מתקיימת במרפסת ביתו שבגבעתיים, שם הוא מתגורר עם אשתו רבקה ומקפיד, גם בגילו המתקדם, על שגרת יום הכוללת אימון ספורטיבי בחדר הכושר או באופניים, לצד אימון כושר למוח באמצעות הברידג'.

לאורך למעלה משעה וחצי של שיחה, לא ניתן להישאר אדיש לצלילותו המשתלבת באופן יוצא דופן עם אופטימיות חסרת מעצורים וזהו סיפורו המרגש:

גיורי (לימים מאיר) נולד ב-1931 בבודפשט, בירת הונגריה, למשפחה דלת אמצעים. אביו זולטן עבד כסנדלר, ואימו מלווין שימשה כעקרת בית. ''הייתה לנו דירה מאוד קטנה - חדר אחד קטן בו ישנו במיטה אחת כולנו (הוריי, אחותי קלרה (לימים יפה), אחי פישטה (לימים יצחק) ואנוכי. את הצרכים עשינו בסיר ורק כשגדלנו היינו הולכים לקצה השני של הבית לשירותים הציבוריים''.

על אף תנאי המחייה הפשוטים למדי, משפחת צ'ילג (לימים ציקלג) הייתה מאושרת עד פלישת הגרמנים להונגריה. ''אמנם היו ניצנים של אנטישמיות, כמו פלקטים ברחובות או סרטים בבתי הקולנוע בהם הציגו את דיוקנו של ''היהודי המכוער'', אבל מעבר לכך כלל לא הרגשנו בשום דבר מיוחד'' מתאר מאיר.

הכל השתנה ב-19 במרץ 1944, יום פלישת הנאצים להונגריה. ''נאלצנו לתפור טלאי צהוב על מנת שיזהו אותנו כיהודים, וכעבור שבועיים כבר גורשתי מבית הספר. פתאום, החברים איתם שיחקתי "כדורגל סמרטוטים", הפכו בין רגע לשונאי יהודים. חטפנו מכות מילדים בני גילנו ברחוב, אבל ידענו גם להחזיר. אבי גויס לצבא ההונגרי ומאותו רגע כמעט ולא ראינו אותו. כחודשיים לאחר הפלישה, הועברנו לבית שהיה מיועד ליהודים ואשר סומן בטלאי צהוב. לכל משפחה הוקצה חדר. ב-15 בספטמבר תפסה את השלטון מפלגה נאצית והתמנה ראש ממשלה פשיסט. מרגע זה היה מסוכן מדי לצאת לרחוב".

לאחר מספר חודשים הועברו הילדים ל"בית מוגן" שעליו הוטבע דגל ספרד. על אף שהיה ממוקם סמוך לגטו הוא נחשב מקום מבטחים לכ 500 ילדים.  התנאים בבית המוגן היו גרועים. הילדים ישנו על דרגשים במרתף ואוכל ומים כמעט שלא היו. כדי לשרוד מאיר ויתר הילדים נאלצו במשך חודשים לאכול שלג מהרצפה. כולם היו מלאי כינים ומטונפים.

מספר מאיר: "היינו אפאתיים למתרחש. המוות כבר הפך לעניין בשגרה, וממש לא הפחיד אותנו. בודפשט של אותם ימים עברה הפצצות מטורפות ביום ובלילה. אף אחד לא הסביר מה מתרחש, רק ידענו שיש מלחמה, ושאם נצא החוצה לרחוב אנחנו עלולים לחטוף פצצה או רסיס. מעבר לזה לא ממש עיכלנו מה קורה מסביבנו''. מאיר ואחיו שהו בבית המוגן עד ל-17 בינואר 1945, יום שחרור הונגריה על ידי ברית המועצות.

אילו רגעים מתקופת המלחמה נצרבו אצלך בזיכרון?
''היציאות היחידות שלי מהבית המוגן במהלך המלחמה היו לביתה של דודתי הרמין שפרט לאחיי, נותרה בת המשפחה היחידה שלנו בבודפשט. הרמין הצליחה לברוח משיירה בדרך לתחנת הרכבת שהובילה למחנות הריכוז. היא ראתה בדרך שהחיילים הנאצים נרדמים בשמירה, והחליטה על דעת עצמה שהיא יוצאת מהתור, קיפלה את המעיל על הטלאי הצהוב במטרה להסתיר אותו, ופשוט ברחה כל עוד נפשה בה. במהלך המלחמה היא הסתתרה בדירתנו הראשונית בעיר, עם ניירות מזויפים, ואני הייתי נוהג לבקר אותה אחת לכמה שבועות. לא אשכח איך הייתי דופק על דלת ביתה, דפיקה מיוחדת על פי המנגינה של בטהובן, על מנת שתזהה שזה אני. יום אחד, יצאתי ממנה לכיוון הבית המוגן ונתקלתי ב-חבר לשעבר, שהפך אנטישמי. פחדתי פחד מוות, כיוון שהוא ידע שאני יהודי, ויכול היה מיד להלשין עליי לנאצים. למרות הלחץ, אמרתי לו שלום, והוא מצידו הסתכל עליי בהלם גמור, כשבסמוך אליו שני חיילי SS עם רובים שלופים. למזלי הוא לא פצה פה. המשכתי בהליכה איטית עד לפינת הרחוב ומשם רצתי כמו מטורף אל הבית המוגן. הבנתי שהייתי קרוב שנייה מהמוות, כשבאותן שניות עוברים לי בראש אחי ואחותי הקטנים, עליהם הרגשתי אחריות גדולה''.

משואה לתקומה
''הדבר הראשון שעשיתי כשהסתיימה המלחמה היתה לצאת החוצה לרחוב. למזלי מצאתי קילו סוכר. מיד החלפתי אותו בשתי פרוסות לחם מרוחות בשמן חזיר, אותם נתתי לאחי ואחותי. יחד חזרנו לבית המקורי בו התגוררנו ושכנה (גויה) של הוריי טיפלה בנו בתקופה זו. היא שרפה את הבגדים שלנו, נתנה לנו סמרטוטים אחרים ללבוש, והכי חשוב סיפקה לנו סוף סוף אוכל''.

בהמשך גילו מאיר ואחיו כי אביהם ברח מהמחנה הצבאי של הנאצים אולם נתפס והוצא להורג באשמת עריקה. האם נלקחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן ומתה בסמוך למועד השחרור ממחלת הטיפוס לאחר ששתתה מהמים שהורעלו בתוך הגטו, אחרי שלא יכלה להתאפק עוד בעקבות הצמא. 

 
בסתיו 1945 הצטרף מאיר לארגון ''גורדוניה-מכבי הצעיר'' ובסיוע הארגון עלה ארצה באונייה ''כנסת ישראל'' שהפליגה מיוגוסלביה. "כשהגענו לנמל חיפה, הבריטים עצרו אותנו והחזירו אותנו למחנה מעבר בקפריסין, שם שהינו במשך 10 חודשים עד שקיבלנו סרטיפיקטים, וחזרנו למחנה עתלית. משם הועברתי ל''משק פועלות פתח תקווה''. אחיי שנותרו בהונגריה, עלו ארצה שנה לאחר מכן ממש בסמוך להקמת המדינה''.

את חגיגות היווסדה של מדינת ישראל חגג מאיר בכפר דניאל, יישוב חדש אשר הוא נמנה על חלוציו. לאחר כשנתיים התגייס לצה''ל לחיל התותחנים. במהלך שירותו במלחמת ההתשה נפגע מירי צלף, פציעה שגרמה לו לאבד את ראייתו בעין אחת. הוא השתחרר לאחר כ-20 שנה בדרגת סגן אלוף.

איך אתה פועל להנצחת השואה?

''את השואה אי אפשר ואסור לשכוח, אבל אני משתדל שלא לחיות בתוך זה. ניסיתי במובן מסוים לטאטא את זה מאחור ולהשאיר את התקופה הזו כנחלת העבר. למרות זאת, אני מספר את הסיפור שלי מדי שנה בבתי ספר ובאירועים, על מנת לחשוף את הדור הצעיר לסיפור האישי שלי. לשמחתי, בתי אסנת הוציאה ספר מיוחד לילדים בהשראתי שמספר את תקופת השואה מנקודת מבטו של ילד. היא קראה לו ''כוכב מאיר''.

 
ההיכרות עם עולם הברידג' –

לאחר שפשט את המדים ב-1974, שימש כמנהל חברת ייבוא פרטית במשך למעלה מעשור, ובמקביל נחשף למשחק הברידג' אותו הפך מהר מאוד לקריירה.

"אחרי השחרור נחשפתי לראשונה לברידג' בבית הלוחם בתל אביב. מהרגע הראשון המשחק הצליח לתפוס אותי בצורה בלתי רגילה. התמכרתי אליו. די מהר התחלתי ללמד קבוצות פרטיות בבתים, ובהמשך הפכתי למורה ברידג' מוסמך לקבוצות גדולות יותר של 30-40 איש. במשך 13 שנים לימדתי את גמלאי גבעתיים, וכן ניהלתי מועדון ברידג' במשך כעשור בראש העין מתוך מרתף הבית שלי. למעשה, עד לפני שלושה חודשים עוד לימדתי. במקביל אני מארגן עד היום נופשוני ברידג' לחו''ל. בטיולים הללו אני מנהל את התחרויות. כיום אני משחק בעיקר דרך ה-BBO בבית''.

עד כמה הברידג' הפך לחלק מרכזי בחייך?
''הברידג' נתן לי קודם כל סיפוק עצום. ברגע שלאדם יש תחביב, הוא הופך אותו להרבה יותר מאושר ומסופק נפשית. אהבתי מאוד גם ללמד. במהלך השנים מאות תלמידים עברו תחתיי. כשאתה רואה את התלמידים שלך לומדים ומשתפרים, זו גאווה ענקית. זכיתי להיכלל בין המרצים בקורס למורי ברידג' בניהולו של מוטי גלברד, וכן לנהל מאות תחרויות רשמיות. אני שמח לראות שהברידג' מתפתח. ההתאגדות עושה את מלאכתה בצורה מדהימה. אילן שזיפי, אוריה מאיר וההנהלה בראשות גלעד אופיר עושים עבודה נהדרת. אני מלא הערכה אליהם''.

לסיום מאיר, מה אפשר לאחל לך? 

''מה לאחל לי? תאמין לי רק בריאות, זה הכי חשוב בחיים. מי כמוני יודע...''.