היא שרדה כנגד כל הסיכויים כילדה קטנה מול זוועות הנאצים והוכיחה שהחיים חזקים מהכל. סיפורה המצמרר של ניצולת השואה, שושנה רונן, שחקנית הברידג' המעוטרת בדרגת רב אמן זהב, אשר משחזרת את סיפור הישרדותה ההירואי. לזכור ולא לשכוח!

יום השואה והגבורה הוא הזדמנות חשובה לעצור את מרוץ החיים ולהקדיש מחשבה לאחד האירועים המצערים והמכוננים בתולדות העם היהודי. בחרנו הפעם להביא בפניכם ראיון מרתק ומצמרר עם שושנה רונן, ניצולת השואה אשר מתארת לפרטי פרטים את סיפור ההינצלות האישי שלה, רצוף התלאות והניסים, בתנאים לא תנאים ומול אויב אכזר, בשנות ה-40 הארורות של המאה הקודמת. 

סיפורה של שושנה מתחיל בעיר הנמל גדיניה שבפולין שם נולדה בשם רוזליה ואסנר (שם יהודי-פולני) בשנת 1933, 6 שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה עבד במפעל כגזרן במתפרה, אימה שימשה כעקרת בית ואילו דודה הקים מפעל וחנות פרוות ומעילים שהפכה לגדולה בתחומי העיר. בהיעדר גן אחר, למדה שושנה בגן פולני, שם למדה את כלל המנהגים, התפילות והחגים הנוצרים. היא מציינת שהייתה תלמידה טובה וזכרה את כל התפילות בעל פה, עובדה שלימים הצילה אותה ממוות.

''בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את פולין ואנחנו גורשנו מהעיר. הגענו לעיר פשמיש בה גרה סבתי מצד אמא. פשמיש אז הייתה מחולקת בין הגרמנים והרוסים, אלו היו זמנים קשים לכולנו בגלל המלחמה. אני אישית זוכרת את תאריך פרוץ המלחמה, שכן יום הולדתי חל ב-20 ביוני. החלטנו לערוך את החגיגה ב-22 לחודש. זה היה יום ראשון. ביקשתי שיכינו לי עוגת טורט גדולה. דודתי (שנקה) עשתה מאמץ ואפתה לי לבסוף את העוגה. אלא שבלילה שבין שבת לראשון הגרמנים הפציצו את העיר, וכולנו ירדנו למקלטים. כל השכנים שהגיעו למקלט אכלו את העוגה והממתקים, ואני בכיתי. אמרתי להורים שזו הייתה צריכה להיות יום ההולדת שלי, ושזו איננה יום הולדת אמיתית ללא עוגה. הייתי אז בסך הכול בת 8 וזה למעשה הזיכרון הראשון שלי מתקופת השואה''.

שושנה מציינת כי הגרמנים האכזרים החלו להטיל על היהודים סנקציות שונות, לרבות בניית גטו. ''אסרו על היהודים ללכת על המדרכות. היינו צריכים ללכת על הכביש ביחד עם הסוסים והעגלות, יהודים היו צריכים להשתחוות בפני חיילים גרמנים, ללכת עם טלאי מגן דוד ועוד. הטלאי הוא הזיכרון השני שלי מהתקופה הזו. את הטלאי שלי אני תפרתי בעצמי ואימי סיפרה לשכנות כמה בתה כשרונית, ויודעת לתפור יפה. גם לבובתי תפרתי טלאי במקום בגדים''.

בתקופה זו מספרת שושנה כי הגרמנים ריכזו את כל היהודים מהעיר פשמיש והסביבה באזור קטן בתוך העיר, וממנו פינו את כל הפולנים. כך למעשה נוצר הגטו: "הגטו נסגר בצורה כמעט הרמטית, אך היו בו פתחים קטנים בחלקו התחתון ממנו יכלו לעבור רק ילדים. לנאצים היה ''ספורט'' לירות בילדים בעודם עוברים מתחת לפתחים. אלו שהצליחו לעבור היו מוכרים דברים שונים תמורת פרוטות בודדות ומזון. אני הייתי משתחלת משם, הולכת בשדות ואוספת תפוחי אדמה קטנטנים. כיום כשאני מכינה תפוחי אדמה, אני נזכרת בימים הללו''.

בעיה נוספת בגטו היתה המחסור בדלק לחימום ובישול. ''ילדים רצו אחרי עגלות עם פחם וגנבו חתיכות'', היא נזכרת. "הייתי מרוצה שאני כל כך קטנה ויכולה לגנוב חתיכות פחם מבלי שהעגלון כלל יראה אותי. אבל לצערי, זו הייתה בעיה זניחה יחסית לעומת התנאים הקשים ששררו בגטו. בחדר אחד היו מצטופפות מספר משפחות, היה רעב וכפור. אנשים מתו ברחובות, לא הייתה פרנסה כאשר חלק מהיהודים קיבלו תעודה שמאפשרת להם לעבוד עבור הנאצים, ובכך כביכול להציל אותם, מה שלא עזר גם להם בהמשך. בתעודת העבודה הזו יכלו להכניס אישה ושני ילדים. אולם נשאלה השאלה מה באשר למשפחות בעלות מספר נפשות גדול יותר? זו הייתה בעיה מוסרית נוראית. כיום יש לי שלושה ילדים. לעיתים אני מתעוררת בלילה וחושבת מה הייתי עושה באם הייתי צריכה לבחור שניים מהם''. 

הפרידה מאימא והזיכרונות הארורים מהכיכר- בגטו פשמיש החלה תקופה של חיסול במסגרת שלושה שלבים. בשלב הראשון נלקחו האנשים העניים להם לא היה כסף לקנות את תעודת העבודה המוזכרת. ''אנחנו היינו שייכים לקבוצה הזו. היינו משפחה של ארבע נשים – סבתא, אחותה (רוניה), אימי ואני. אבא ואחת הדודות (שנקה) שהיו קומוניסטים פעילים ברחו עם הרוסים הנסוגים בפרוץ המלחמה. הגרמנים נכנסו באמצע הלילה ונתנו פקודה להתרכז תוך שעה באומשלאג פלאץ, כיכר שממנה נשלחו היהודים לקרונות הרכבת בדרך למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. היינו ערוכות למצב של גירוש עם מזוודות קטנות. ברגע האחרון הכנו מקמח ומים משהו כמו מצות, מפני שלא היה זמן לאפות לחם. בכל שנה כשאנחנו אוכלים מצות בפסח אני נזכרת בעובדות אלה. בכיכר הזו היינו במשך יום שלם. הגרמנים מצדם ערכו סלקציה והוציאו מהקבוצה אנשים מבוגרים והרגו אותם במקום. סבתא שלי הייתה ביניהם. האנשים שנותרו בכיכר לא התנגדו לחיילים והבינו שהם הולכים למחנות עבודה. אימי הייתה אישה מאוד חכמה והבינה שלא מדובר במחנות עבודה, אלא במחנות מוות, לכן חיפשה דרך להציל אותנו. בקבוצה זו ששהתה בכיכר היו ''בטעות'' כמה משפחות שהחזיקו בתעודות העבודה. היא הפצירה בי ללכת איתם ולהשתדל להגיע לדודה נוצרייה שלי, שחייתה עם בעלה הפולני שגרו בעיר לבוב. אימא שלי הייתה גיבורה, עד היום אני חושבת איך היא חשבה על הרעיון הזה תחת הלחץ. לצערי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. ירדתי לגטו עם קבוצת האנשים שהחזיקו בתעודות, הגרמנים ספרו אותם מדי פעם ובדקו את הרשימות. ברגעים הללו אני הסתתרתי בתוך בניינים ובהמשך הלכתי איתם. חזרתי לגטו והסתובבתי ברחובות, משם אספו אותי לבית יתומים. כשחשבתי שהגיע למקום מבטחים, הבנתי מהר מאוד טעיתי. הגרמנים הוציאו משם ילדים, חלקם תינוקות ואחרים גדולים יותר והעמידו אותנו שוב כיכר בשורה לפי גיל, תפסו ילדים ברגליים והטיחו אותם בקיר עד שמתו. אני הייתי כבר ילדה די גדולה (בת 9) ועמדתי בסוף התור. כשהסתכלתי לראות מה קורה, החלטתי לברוח. סביב הכיכר עמדו חיילים גרמנים ששמרו, ואני בהחלטה של שנייה ניגשתי אל אחד מהם. למזלי הוא היה בן אדם ''טוב'', לא צעק או הרביץ, פשוט עמד ושמר. ביקשתי ממישהו שידבר איתו בשמי (לא ידעתי גרמנית או אידיש) וביקשתי שיאפשר לי לחיות, שכן כל משפחתי נהרגה ושייתן לי לעזוב את הכיכר. הוא להפתעתי אמר לי 'לכי' ונתן לי לצאת. אני זוכרת שהלכתי לאט, פחדתי לרוץ שלא יהרגו אותי !! ".

מסע הבריחה נמשך. אחרי הנס שפקד אותה חזרה שושנה שוב לגטו שהיה ריק מאנשים.

"לא היה חשמל ושרר חושך מוחלט, הייתי ממש לבד בכל העיר כמו בסרטים. הסתתרתי בכל מיני דירות וחיפשתי אוכל. העיר הייתה כמו מקום מסיפור בדיוני, רק בתים. הגרמנים היו נכנסים לגטו ומחפשים באם לא נשאר מישהו חי. כשראיתי גרמנים הסתתרתי במרתפים או בבוידעם. פעם אחת ראיתי יחד עם קבוצת גרמנים גם שוטרים פולנים, ביניהם היה קרוב של דודתי. הוא עבד כשוטר לפני המלחמה והמשיך לעבוד אצל הגרמנים, שהיו מסודרים מאוד, ואני תפסתי את השיטה שלהם. הם התארגנו לפני כל בית – הראשון נכנס לדירה הראשונה, שני לשנייה והאחרים לדירות הבאות. אני עשיתי חשבון (בסך הכול כילדה קטנה בת 9) לאיזו דירה יכנס קרובי השוטר. כשהוא נכנס לדירה הוא נבהל כשראה אותי. אמרתי לו שנשארתי בחיים ואני רוצה לצאת מהגטו. הוא אמר שאינו יכול לעזור לי, אך הציע שנקבע יום, שעה ומקום בו אחכה לו, והוא יסייע בארגון הבריחה שלי משם''.

וכך היה. השוטר קרוב המשפחה של שושנה עמד במילתו והביא אותה לביתו, אולם גם שם המקום לא היה בטוח דיו, מכיוון שהיה מדובר בבית משותף, בו יכלו לגלות השכנים שיש מישהו נוסף בבית. ''השוטר יצר קשר עם דודתי (פאניה) מהעיר לבוב באוקראינה והיא ארגנה לי נסיעה תמורת תשלום עם מכר גרמני לעיר. שם גילחו לי את השערות מפני שהייתי מלאה בכינים. נסעתי במכונית פרטית לדודה הנוצרייה, לה היו ניירות אריים שכן הייתה פולנייה. הייתי קוראת לדודה גברת, אך פעם בנוכחות שכנה קראתי לה דודה. השכנה ששמעה זאת דרשה כסף על מנת שלא תלשין לגרמנים. דודתי שילמה לה, אך אני נאלצתי לעבור למקום אחר, שכן הבנתי שאינני בטוחה גם שם''.

מסע הבריחה של שושנה נמשך. היא הגיעה לעיר טרנופול באוקראינה, שם הסתדרה עם סכום כסף מועט אותה קיבלה מדודתה, והתגוררה אצל משפחה קתולית אדוקה. היה זה כפר על הגבול שבין פולין לרוסיה, כאשר שושנה התגוררה בבניין בתוך תחנת רכבת גדולה וחשובה, תחנה ממנה העבירו הגרמנים חיילים וציוד למלחמה. ''אנחנו גרנו בבניין גבוה בתחנה, אחד בני המשפחה לו קראתי דוד היה בחור אמיץ מאוד. הוא החזיק מכשיר רדיו, על אף שהדין לפולני שמחזיק במכשיר שכזה הוא מוות. האזנו לתחנת אירופה החופשית. בבית היו נפגשים צעירים מהסביבה, אני מחוסר ברירה ישבתי יחד איתם ולמדתי כמה דברים מעניינים. כולם חשדו שאני יהודייה, אבל אף אחד לא הלשין עליי. בהזדמנות אחת לקחו אותי הגסטפו לבדיקה מפני שהייתי שונה מכולם. שאלו אותי שאלות רבות על חגים דתיים, תפילות ושירים. אני כמובן הכרתי את כולם מתקופת הגן, ולמרות שנראיתי שונה, הורשיתי לחזור לבית. למרות זאת, היה מקרה אחד מפחיד במיוחד שלא אשכח לעולם. אחד מהקצינים היה אוסטרי ושאל אותי האם אני יודעת את ימות השבוע בשפה הגרמנית – עניתי נכון, פרט ליום שבת אותו כיניתי באידיש ''שאבס''. הקצין כמובן הבין, אבל לא עשה לי מאומה. הוא נתן לי שוקולד וצילם אותי. עד היום אני לא יודעת מדוע לא עשה לי דבר, זה היה עוד נס גדול''.

במרץ 1944 החלו הקרבות על טרנופול בין הגרמנים והרוסים. כל אנשי הכפר ירדו למרתפים שהוקמו על ידי הפולנים בזמנו. בבונקרים הללו היו פתחי אוורור קטנים. "שכבנו בבונקרים הללו ימים מתחת לאדמה, כשמעלינו הפצצות חוזרות ונשנות. לעיתים חיילים היו זורקים רימונים דרך פתחי האוורור הללו. המצב היה קשה והיו ימים שבלתי אפשרי היה לצאת ולהביא לבונקר מזון. עם סיום המלחמה קיבלנו בזרועות פתוחות ובשמחה את החיילם הרוסים, אולם מהר מאוד גם זה השתנה. החיילים בזזו ושדדו אותנו, ובעיקר רצו שעונים ודברי ערך. הם פעלו על דעת עצמם ללא גיבוי מהקצינים, וכדי שלא נלשין עליהם איימו עלינו ברצח. במשך לילה שלם הם החזיקו בנו באיומי רובים. היה זה לילה נוסף קשה מאוד בחיי''.

לשאלה האם האמינה שתצליח להינצל חרף התלאות הקשות שעברה מספרת שושנה: 

"כשנמצאים במצוקה ובסיטואציות כל כך קשות, הרצון הבסיסי של כל אדם הוא פשוט לחיות. הרצון הזה היה כל כך עז אצלי, שהפסקתי לחשוב בצורה רציונלית ועשיתי הכול כדי לשרוד ולהישאר בחיים. דבקתי לאורך כל תקופת המלחמה במוטו של אמא שלי שהפצירה בי לא להאמין לאף אחד, ולברוח כל עוד נפשי בי. זו הייתה ההחלטה הכי גדולה שלמעשה הצילה אותי''

העלייה ארצה- עם תום המלחמה הפכה שושנה לאקטיביסטית בלתי נלאית בארגוני נוער וסטודנטים קומוניסטיים. ''הרגשתי פולניה לכל דבר ולא היה לי כלל קשר או שייכות לעם היהודי באותם ימים'', היא מעידה על עצמה. אף על פי כן, אביה אותו פגשה אחרי המלחמה התחתן עם יהודייה ניצולת אושוויץ ותכנן לנסוע ארצה, אולם שושנה סירבה בכל תוקף ואביה נאלץ אף הוא לבטל את נסיעתו. לימים, בשנת 1962, הבקשות של האב נשאו פרי ושושנה הסכימה להגיע לטיול בישראל, במטרה לפגוש את שתי דודותיה – האחת פייגה (ציפורק'ה) שעלתה לארץ כציונית נלהבת לפני המלחמה, והשנייה שנקה (יפה) שהגיעה לישראל לאחר השואה. ''קניתי כרטיס ודרכון באמצעות פסנתר שמכרתי והגעתי לישראל עם 5 דולר בכיס. אסור היה לצאת עם סכום כסף גדול יותר. עליתי על אניית משא שם נותרו מקומות אחדים, וכעבור הפלגה של שלושה שבועות הגעתי ליפו. שתי הדודות קיבלו אותי בזרועות פתוחות, אך לא יכלו לסייע לי עם כסף שכן המצב הכלכלי בארץ באותם ימים לא היה טוב''.

היא החלה ללמוד עברית באולפן ועל אף הקשיים התאקלמה בקיבוץ ברקאי ליד חדרה. ''תקופה זו זכורה לי כתקופה מעניינת, רומנטית ויפה ללא דאגות מיוחדות. היה לי קצת קשה לעבוד בשדות, אז עבדתי במטבח ובמכבסה. בהמשך סיפרתי לחברים בקיבוץ שאני מהנדסת כימיה במקצועי ושעבדתי במספנת מלחמה." באותה תקופה הכירה את בעלה חיים ז''ל, אף הוא ניצול שואה מפולין, שעלה ארצה עם קום המדינה ונפצע במלחמת העצמאות. לזוג 3 ילדים המתגוררים באזור המרכז ו-7 נכדים. "הם הניצחון הכי גדול שלי'', היא מכריזה בגאווה.

קריירת הברידג': "משחק שמצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש''
קשה שלא להבחין במוטיב החוזר בדירתה של רונן (84) בה נערך הראיון המרתק עימה. בדירה הממוקמת בבית הדיור המוגן גיל-פז בכפר סבא, ניתן למצוא, פרט לעיתונים ושידורי טלוויזיה בשפה הפולנית המחרישים את הסלון, כמעט בכל פינה עשרות גביעים נוצצים ותעודות הוקרה, עדות לקריירת הברידג' מופלאה של רונן שנמשכת מזה למעלה מיובל שנים.

''רבים שואלים אותי מתי התחלתי לשחק ברידג'. התשובה שלי לכולם היא שזה היה אחד הניצחונות האישיים שלי, כחברת הארגון הקומוניסטי לשעבר בפולין, עם מותו של סטאלין ב-1953 נוצר לי זמן פנוי שלא ידעתי בהתחלה כיצד למלא אותו. יחד עם חברים וחברות התחלנו לשחק כסטודנטים ברידג' בטכניון בגדאנסק. מהר מאוד התאהבתי במשחק וב-1960 כבר זכיתי באליפות פולין לנשים, שיחקתי בליגות מקומיות והצטיינתי בתחרויות''.

לאחר הגעתה לישראל, החלה רונן יחד עם בעלה המנוח, חיים, לשחק במועדון הברידג' בבאר-שבע, שם התמידו לשחק עד שנת 2000. בנוסף הובילה שושנה יוזמה ללימוד הברידג' לראשונה במסגרת תיכון  מקיף ג' בעיר. היא חברה בהתאגדות הברידג' הישראלית מזה עשרות שנים, וזכתה למעמד "יקירת ההתאגדות". שושנה מתמידה לשחק בתחרויות הארציות ובפסטיבלים השנתיים וזוכה להישגים מרשימים, כשגולת הכותרת היא דרגת רב אמן זהב בה היא מתגאה עד מאוד. כיום משחקת שושנה בבית הסטודנט בכפר סבא ובשני מועדונים נוספים באזור השרון. בנוסף, טיפחה קריירת הוראה בברידג' בעברה, כאשר מספר לא קטן של תלמידים עבר דרכה וזכה להכיר את רזי המשחק באמצעותה.

משמאל, יחד עם שותפה בני ליבסטר , יחד זכו במקום השני באליפות ישראל לזוגות מעורבים 2014

''אני מאמינה שזכיתי לשחק ברידג'. עד היום זהו בילוי שאני לא מוכנה לוותר עליו, ומשחק שמצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש. זה לא תחביב אלא ממש התמכרות במובן החיובי של המילה. אני חושבת שאחת הסיבות שהגעתי לגיל מתקדם טמונה בעובדה שאני משחקת ברידג' באופן קבוע. זה משחק נהדר שמפתח את הזיכרון והמחשבה."